התשובה למבחן כבר ידועה, הבעיה היא הדרך
אנשים כל הזמן מחפשים את ה"שיטה" הכי טובה להשקיע. הם מחפשים את המנהל שיכה את השוק או את האלגוריתם שיזהה את המגמה הבאה. הקטע הוא שהתעלומה הזאת (איך הכי נכון להשקיע) נפתרה כבר מזמן: קרנות מחקות מדד בדמי ניהול נמוכים.
אבל זה שיש לנו את התשובה למבחן, לא אומר שיש לנו את הדרך לפתרון.
למשקיע הפאסיבי לא חסרות בעיות "פסיכולוגיות" משל עצמו:
- להצליח לבחור מדד ולא לזוז ממנו.
- להתמיד בהשקעה משעממת בלי הרבה ריגוש לספר עליו לחבר'ה.
- לסבול תנודתיות בתיק בלי לנסות "לתקן" את המצב או לזגזג להשקעה אחרת "טובה יותר"
- ובעיקר - לקבל את זה שאין לנו באמת שליטה. אנחנו פשוט "רוכבים על הגל" של הכלכלה העולמית.
אז למה זו עדיין הדרך המועדפת?
הבסיס להשקעה פאסיבית מגיע ממאמר מפורסם של חתן פרס נובל, וויליאם שארפ וההיגיון שלו מאוד פשוט:
- לפני שסופרים עלויות, הביצועים של כלל המשקיעים (אקטיביים ופאסיביים יחד) הם בדיוק תשואת השוק.
- המשקיעים הפאסיביים מקבלים את תשואת השוק (מינוס דמי ניהול אפסיים).
- זה אומר שגם קבוצת המשקיעים האקטיביים, כקבוצה, חייבת להשיג את תשואת השוק לפני עלויות.
המסקנה הבלתי נמנעת: ברגע שמורידים מהמשוואה דמי ניהול גבוהים, עמלות מסחר ומיסים שנובעים מניסיונות לתזמן את השוק - המשקיע האקטיבי הממוצע חייב, מתמטית, להשיג פחות מהמשקיע הפאסיבי הממוצע.
אז כן, התשובה למבחן כבר ידועה: פיזור רחב, עלויות מינימליות, וסבלנות של ברזל. אבל בסוף, השקעה פאסיבית היא לא מבחן במתמטיקה - היא מבחן באופי. היכולת לא לעשות כלום כשכולם מסביב מנסים לעשות משהו.
שיהיה סופ"ש נעים לכולם.
